אח, איזה יום היה לי אתמול במחנה "כדורסל ללא גבולות". הנה כמה חוויות:

בוקר טוב! קמתי בבוקר ופתחתי את ארון הכובעים שלי. איזה כובע אחבוש היום? כובע השחקן? לא, אולי בערב. עוד מעט מתחילה העונה וכדאי לנוח קצת לקראתה. מאמן? היה לי מספיק מזה בחופש כשעבדתי במחנות של הפועל ירושלים. יאללה, בואו נאוורר את כובע הכתב!

הגעתי לפני שהציפורים התעוררו. כלומר, ב-9:30, אבל בשביל ציפורי ה-NBA זה כנראה עוד מוקדם. לשמחתי השחקנים כבר היו שם, ושוטטתי באולם תוך כדי שהוא מתמלא באישים החשובים. הבאת שחקנים מקצועיים למחנות בתור מדריכים, יוצרת לפעמים סיטואציות מצחיקות. בעוד יש שחקנים כעמרי כספי שברור שיוכלו להיות מאמנים ביום מן הימים, לרוב השחקנים, נאמר זאת כך, אין את חיידק ההוראה. סם דקר, שחקנה של לוס אנג'לס קליפרס, בא להתאמן…

אני כמובן לא התלוננתי, וצפיתי בעניין באימון הקליעות שלו. הרעיון היה כזה: דקר ביצע תנועה ללא כדור מהפינה אל עבר ה-Elbow (פינת קו העונשין), שם קיבל את הכדור מהמאמן ועלה לזריקה.

לאחר כעשר חזרות, הוסיף לרוטינה הטעיית קליעה וכדרור, לפני שזרק.

כעבור עוד כעשר זריקות הוסיף מוב נוסף על הקיים, וכך עד סוף האימון. הרעיון הוא לעבוד על שני גורמים במקביל, במהלך אימון הקליעה. גם על הקליעה, וגם על מצב נפוץ במשחק (חסימת Pindown). העבודה על שני גורמים במקביל תורמת גם לעלייה ברמת הקושי של הזריקות, ולכן מומלצת לכל שחקן צעיר ברגע שהעבודה על מכניקת הזריקה הופכת קלה מידי בשבילו.

לקראת תחילת האימונים התבקשתי לעלות ליציע. זמן לתמונה עם האדמירל, לא? אני מסכים איתכם.

יום האימונים התחיל בחימום כללי של שחקני המחנה, והמשיך בתרגילי שליטה בכדור משותפים. התרגיל שהכי אהבתי היה כשהעמידו חצי מהשחקנים בשורה על הסייד ליין, ואת החצי השני מולם – כולם עם כדור ביד. מספר השחקנים הגבוה יצר צפיפות גדולה שלדעתי תרמה ליעילות התרגיל. השחקנים התבקשו לכדרר אחד לעבר השני, וכשהם נפגשים לבצע שינוי כיוון ותוך כדי לתת כיף. התרגיל יצר בדיוק את הכאוס שדרוש על מנת לעבוד ברצינות על שליטה בכדור: כדורים עפו לכל הכיוונים ושחקנים היו צריכים לחשוב, גוועלד, כדי להצליח לעשות את שנדרש מהם. חבל רק שהתרגיל התבצע בקצב של כמעט-הליכה. הייתי שמח לראות אותו בקצב משחק.

השלב הבא היה חלוקה לקבוצות עבודה לפי עמדות. למחנה יש פריביליגיה לעבוד בצורה הזו בשל הגודל המטורף של השחקנים. האירופאים החביבים ניזונו כנראה משמרים – והתוצאות בהתאם: קבוצת סנטרים שמרבית חבריה מסתכלים מלמעלה על ה-2.05, קבוצת פורוורדים שהרהיבה בהטבעות וקבוצת גארדים שלא גורמת לי להרגיש גבוה (אני מטר תשעים). הנה תרגיל שאהבתי מכל קבוצת עבודה:

קבוצת הסנטרים, בראשות עוזר המאמן של הניקס, קורט ראמביס, תרגלה פייס-אפ: מצב בו שחקן מקבל את הכדור כשהוא עם הגב לסל, ומיד עם קבלת הכדור מסתובב כך שפניו יפנו לסל (ולמגן). התרגיל די פשוט – 1 נגד 0, מקבלים את הכדור וזורקים, אבל ניכר שראמביס הסביר היטב את התרגיל כי ניכרת רמת ביצוע גבוהה. אילו הייתי חלק מהצוות, הייתי מציע שבמקום המאמן, יהיו אלו השחקנים שימסרו אחד לשני וכך יעבדו גם על יכולת נוספת (Entry pass).

קבוצת הפורוורדים, בראשות עוזר המאמן של הווריורס, רון אדאמס, ביצעה תרגיל יפה שכלל בתוכו שלושה אלמנטים של הגנה. בתרגיל, ארבעה שחקני הגנה הסתדרו בתוך קשת השלוש באופן הבא: אחד על כל Elbow ואחד על כל בלוק (מה שחלקכם מכנים "האותיות"). בשריקה כל שחקן היה צריך להתקדם בצעדי הגנה לעבר השחקן המקביל לו, עד שיווצר כיף (עם חיריק). ברגע הכיף, כל שחקן יוצא לקלוז-אאוט לעבר מאמן שעומד על הקשת. כך התרגיל מתרגל בבת אחת שלושה אלמנטים הגנתיים: הגנת אחד-על-אחד (צעדי הגנה), יציאה לשחקן (קלוז-אאוט) ותיאום בין שחקני ההגנה (סנכרון של הידיים כך שיווצר כיף).

קבוצת הגארדים תרגלה דרך חשובה לייצור מצבים: תקיפה ישר מן התפיסה. הם שיחקו 2 על 2 נורמטיבי, כשהחידוש הוא בכך שבתחילת ההתקפה, אחד התוקפים מקבל מסירה מהמאמן, וכך מצופה ממנו לתקוף ישר עם קבלת המסירה. ניתן לראות בסרטון שהשחקנים לא תמיד הקפידו על כך, וכשהקפידו זה השתלם.

בהפסקת הצהריים החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לדבר עם אנשים. שוחחתי עם תומר לוינסון בדרך לקפיטריה ונודע לי שעל אף שהוא עולה לכיתה י"ב הוא לא מתכוון לשחק בשנה הבאה בליגת הנוער, אלא רק בבוגרים. הסכמנו שנדבר בסוף היום.

חזרתי לאולם וניגשתי לשרון אברהמי, שאימן הקיץ את נבחרת הנוער. החמאתי לו על חלוקת התפקידים השוויונית שהייתה השנה בנבחרת, בניגוד לחוסר האיזון שאפיין את המחזור הזה בשנים קודמות, והסכמנו שנינו שתומר לוינסון תרם השנה תרומה גדולה. שאלתי את אברהמי האם יאמן את הנבחרת גם בשנה הבאה, והוא ענה לי שהוא היה שמח להמשיך אך הוא עוד לא יודע אם כך יהיה, ושהדברים לא תלויים בו אלא בפיני גרשון. איך לא חשבתי על זה בעצמי?

מודה ומתוודה: את כובע הסקאוט טרם רכשתי. קשה לי לקבוע איזה שחקן יהיה ב-NBA ואיזה רק בהפועל ירושלים, אבל ברור לי מאוד מי תפס את עיני מהרגע בו נכנסתי לאולם ועד שפסעתי החוצה. קוראים לו Mathis Dossou-Yovo, אבל אני קורא לו מתי.

הסיבה שמתי תפס עיני היא שבעוד רוב השחקנים במחנה נראים צנומים, כיאה לנערים בגיל 17, מתי נראה כמו דוויט הווארד. בקיצור, ראיתי את מתי זורק לסל והחלטתי להפריע לו קצת.

מתי, מסתבר, רק בן 16. הוא מתנשא לגובה 2.05 מ' וטוען שהוא עוד יגבה. לי זה נראה חתום, אבל אשרי המאמין. הוא משחק בצרפת בליגה לנוער, ובמקביל משחק בבוגרים, בליגה השלישית. מתי לא מצטיין במחנה, לדעתי, בין היתר בגלל הקצב המהיר בו המשחקים משוחקים. לכל מי שדאג: לא, משחק הפוסט-אפ עוד לא נעלם מהעולם, וכל עוד ימשיכו לגדול שחקנים כמו מתי, הוא גם לא ייעלם. מתי הוא שחקן חזק שמשחק עם הגב לסל. שלשות ומשחק מעבר הם לא פיסת העוגה שלו, וזה לגיטימי – כל שחקן מוצא את הפינה שלו.

אחרי שמיציתי את שארית האנגלית של מתי, שקצת התקשה בתחום, הצלחתי להבין שהוא נולד בצרפת ומשחק כדורסל מגיל 10. קשה לקבוע על פי המחנה האם מדובר בכשרון גדול, אך חיפוש מראה שהוא שיחק בנבחרת הלאומית של צרפת לגילאי נוער, ונראה שבעוד כמה שנים יגיע לרמות הגבוהות. עם כאלו נתונים, קשה לפספס.

לאחר שהגיעו כל השחקנים, התחיל החלק האחרון של היום והוא המשחקים. אני עקבתי בעיקר אחרי תומר לוינסון בידיעה שאני עומד לראיין אותו לאחר המשחק. תומר בולט במשחקים בעיקר בזכות יכולת הקליעה שלו, שמהווה איום רציני מכל הטווחים. לצערי נראה שתומר נפצע במהלך אחד המשחקים, שכן בשלב מסוים נעלם וחזר עם קרח על הרגל. לוינסון, למי שטרם הכיר, הוא גבוה ישראלי (קצת מעל שני מטרים), שעולה לכיתה י"ב והצטיין בקיץ במדי נבחרת הנוער. הנה קטעים מהשיחה שלנו:

תומר, איך הרגשת היום במשחקים?

כיף גדול. זו זכות גדולה לשחק עם השחקנים הטובים באירופה.

איך מגיעים לשחק במחנה כזה?

האמת, קיבלתי מייל מה-NBA או פיב"א, לא זוכר, שאני מוזמן לפה.

ראיתי אותך באליפות אירופה. אפשר לומר שהצטיינת. היו לך כמה משחקים עם כמות נקודות דו-ספרתית, ושיחקת יפה מאוד.

האמת שהתחלתי פחות טוב, אבל עם הזמן צברתי ביטחון, ויחד עם השחקנים בקבוצה, אפשר להגיד ששיחקתי לא רע.

האם אתה מרגיש שבישראל, ואיפה שאתה משחק בפרט (נס ציונה), יש מערכת טובה שעוזרת להפוך אותך לשחקן?

שמע, ברור שאין לנו את הגנים של האירופיים שקופצים לשמיים ויש להם גובה מטורף, אבל אני חושב שאנחנו בהתקדמות בשנים האחרונות.

באיזה אופן ההתקדמות באה לידי ביטוי?

בעיקר באימונים אישיים.

הבנתי ממך קודם שבשנה הבאה אתה רוצה לעבור לשחק בבוגרים.

כן, השאיפה היא לקבל דקות בקבוצה בוגרת.

ובמקביל להמשיך לשחק נוער?

לא. רק בוגרים.

ליגה לאומית או ליגת על?

אני עוד לא יודע.

באיזו עמדה אתה מצפה לשחק?

אני מצפה להיות 3-4. לשחק באופן מגוון, גם מבפנים וגם מבחוץ.

זה שונה ממה ששיחקת בנוער, נכון? שיחקת 5.

כן, כי בנוער אין לנו ברירה. זה היתרון באירופה, שיש ברירה. אבל בנבחרת, אני אשחק בכל עמדה שיגידו לי.

אתה רואה בעצמך שחקן שמהווה איום בקליעה מ-3 גם ברמת בוגרים?

אני חושב שזה אחד הנשקים שלי, לקלוע בפיק-אנד-פופ, שורט-רול. אחד הדברים שאני צריך לשפר זה היכולת לתקוף את הסל. זה בא יחד עם שיפור באתלטיקה.

איך אתה מרגיש פה מבחינה הגנתית? יותר נוח לך לשמור על הגבוהים או הנמוכים?

זה לא משנה לי.

לסיום, יש מסר לאומה?

את חנוכי שאלו איפה הוא רואה את עצמו עוד עשר שנים.

הבנתי. תומר לוינסון, איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

קודם כל שזה יהיה במקום שטוב לי, שאני אהנה בו. השאיפה שלי היא להיות שחקן בליגה הכי טובה בעולם, שזו ה-NBA.

לאחר סיום המשחקים, התחילו להגיע לאולם רוב המאמנים הגדולים מהארץ, להשתלמות של דן ברק (יוטה ג'אז) ורון אדאמס (גולדן סטייט ווריורס). אם לומר את האמת, ההשתלמות הייתה יבשושית במיוחד, כך שלא אלאה אתכם בפרטיה. הם בעיקר הראו תרגילי אימון שהם עושים בקבוצותיהם, ברק התמקד בצד ההגנתי ואדאמס בהתקפי.